דבר תורה - פרשת בראשית

תפקידם של עץ הדעת ועץ החיים בגן עדן

תפקידו של עץ הדעת בגן עדן

האם עץ הדעת הוא כפשט הפסוקים, שרק מי שאוכלו, יכול להבחין בין טוב לרע.

אם כן כיצד ניתן להעניש את אדם הראשון על אוכלו את עץ הדעת, אם עדיין לא ידע מהו טוב ומהו רע?!

אלא חייבים לומר, שעץ הדעת הוא עץ שהאוכל אותו נכנסת בו תאווה מינית.

ולכן בתחילה, לפני אוכלם את עץ הדעת כתוב:

ספר בראשית פרק ב' פסוק כה'

"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ"

רש"י -

ולא יתבוששו. שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע (ב"ר) ואע"פ שנתנה בו דעה לקרות שמות לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע (ב"ר):

רש"י על בראשית פרק ג' פסוק א'

והנחש היה ערום - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה:

כלומר, לפני החטא אכילת עץ הדעת, לא ראו אדם וחווה בתאוות המין ובאיברי המין דבר שצריך להתבייש ממנו, אלא היה מעשה התשמיש, וכן איברי המין שלהם כחלק טבעי מחייהם ומגופם, כשאר אברי הגוף והשימוש בהם.

אבל לאחר שחטאו ואכלו מעץ הדעת, אמר הכתוב:

ספר בראשית פרק ג'

(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:

(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְדֹוָד אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְדֹוָד אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

(ט) וַיִּקְרָא יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:

(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:

הרי שישנו קשר ישיר בין הבושה לעמוד עירום לעיני כל לבין האכילה מעץ הדעת.

וכן עניין מוכח מתוך הגמרא הבא:

משנה מסכת קידושין פרק ד' משנה יב'

מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקרוב בשר. ואם הגדילו, זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא/ב

הגדילו זה ישן בכסותו וכו': וכמה?

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו (שהבת ישנה בקירוב בשר עם אביה) אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום אסור, מאי טעמא? יצר אלבשה.

הסבר

קודם שחטאו אדם הראשון וחווה, נאמר עליהם: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ"

אבל אחרי שאכלו מעץ הדעת, ונזרקה בהם תאווה ויצר הרע, נאמר עליהם:

"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"

כלומר, התאווה המינית נכנסת בגיל כזה שהנקבה בושה לעמוד ערומה בפני כל, משום שישנו קשר ישיר בין הבושה לעמוד עירום לבין כניסת יצר המין באדם, כמו שלמדנו אצל אדם וחווה.

אם כן מגמרא זו למדנו שעיקר השינוי באכילת עץ הדעת, השפיעה על תאוותם המינית, ולכן הרגישו צורך לכסות את עצם בניגוד למצב שקודם לחטא, שראו בכל גופם (כולל איבריהם המיניים) כשאר איבריהם, ובתשמיש עצמו כשאר הפעולות הטבעיות של גוף האדם.

תפקידו של עץ החיים בגן העדן

ספר בראשית פרק ב'

(ח) וַיִּטַּע יְדֹוָד אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:

(ט) וַיַּצְמַח יְדֹוָד אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

(טו) וַיִּקַּח יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

(טז) וַיְצַו יְדֹוָד אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

חזקוני על בראשית פרק ב' פסוק טז' -

ד"א אדם הורשה לאכול מכל עץ הגן רק מעץ הדעת כדכתיב ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכל זמן שלא תאכל ממנו לא יהיה בך דעת ויצר להבחין בין טוב לרע ואיני דנך אלא שוגג ולא תהיה חוטא ואין מיחוש בדבר אם תחיה לעולם מאחר שלא תחטא אבל אם תטעום ממנו הריני דנך מזיד וקונס עליך מיתה פן תהיה חי חוטא לעולם.

בפשטות הקב"ה הרשה לאדם הראשון לאכול מכל עצי הגן, כולל את עץ החיים, ורק מעץ הדעת אסר עליו לאכול, וכמו כן לא נוכל לומר שעץ הדעת יעניק לאדם בינה להבחין בין טוב לרע (שלא כדעת החזקוני לעיל), שהרי אם כן כאדם כסיל הוא נחשב ומדוע יש להענישו על אכילתו, אלא יש לומר שכמו שכתבנו למעלה שהיה האדם הראשון בלי תאווה מינית, אלא מיניותו הייתה טבעית בחייו.

ותפקידו של עץ החיים טרום חטאו היה להעניק לו חיים נצחיים בכל פעם שיאכל אותו, כלומר כדי שהאדם ימשיך לחיות בעולם היה אדם הראשון צריך לאכול ממנו בכל יום ויום בהיותו בגן עדן.

מדוע היה לאדם רשות ואפשרות לחיות לעולם?

משום שבמהותו הוא היה נוטה לטוב באופן טבעי, יותר מאשר לצד הרע שבו, וממילא הוא גם יעשה מעשים טובים ולא ישחית את עולמו של הקב"ה, אך כאשר הוא חטא והרע הפך להיות מהותו הפנימית-טבעית, ממילא אם הוא ימשיך להיות בגן עדן, הרי הוא ישחית את עולמו של הקב"ה, ולכן סילקו הקב"ה מגן עדן שלא בבחינת עונש, אלא משום שעץ החיים[1] (אשר ייתן לו חיות עולמית) רק יזיק לו, בהיותו מחוסן מהמוות[2], ובמעשיו ובכוחו ועוצמתו הנצחית הוא ישחית את העולם.

אך כאשר הוא גורש מגן עדן, כדי להרחיקו מאכילתו התמידית את עץ החיים, ממילא נגזרה עליו מיתה וחיים קצובים, אשר נועדו לגרום לו להבין ולהפנים שהוא ארעי בעולם, וכך הוא יכריח את עצמו לעשות מעשים טובים ולא להשחית את העולם ולהרוס אותו.

וזהו שאמרו חז"ל בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה' ע"א:

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (שיעשה מלחמה עם יצר הרע – רש"י) שנאמר "רגזו ואל תחטאו". אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר "אמרו בלבבכם". אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר "על משכבכם". אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר "ודומו סלה" (יום הדומייה הוא יום המוות, שהוא דומיה עולמית – רש"י)

הכלי הגדול ביותר שאמור ל"הרגיע" את האדם מיצריו ותאוותיו הגשמיות היא הזכרת יום המיתה, לא בכדי שהאדם ייכנס ח"ו לדיכאון וכדומה, אלא כדי שיפנים שהוא ארעי בעולם ולכן עליו להפיק תועלת ממעשיו ולנסות לפתח את העולם ולקדמו ולא להרוס אותו במעשיו.

ספר בראשית פרק ג' פסוק כב'

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"

הגר"א -

כוח המוות הוא לטובתו

נתאר לעצמנו את האדם בעולמנו ללא מיתה. הרי שבמציאות שכזו האדם לא יפחד לעשות עוולות ומעשים רעים אשר ישחיתו את העולם.

על כן ניתן לומר שמה שהעניק עץ החיים בגן עדן לאדם הראשון, "העניק" המוות לאדם בעולם הזה, כלומר בגן עדן, עץ החיים, סיפק לאדם חיי נצח מתוקנים, ואילו בעולם שאחר החטא, תזכורת המוות בחיי האדם, מלמדת אותו שהוא איננו נצחי ועליו לתק

ן ולהפיק תועלת בעולם ולא ח"ו להיפך.

וזוהי כוונת המדרש אשר מעניק למוות את המפתח וההצלחה לכללות הבריאה ושלמותה:

מדרש רבה בראשית פרשה ט

' פסקה י'[3]

אמר רבי שמואל בר יצחק "הנה טוב" - זה מלאך חיים "והנה טוב מאד" - זה מלאך המוות.

וכי מלאך המוות טוב מאד?! אתמהא. אלא למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים והכניס לפניהם תמחוי מלא כל טוב אמר כל שהוא אוכל ומברך את המלך יאכל ויערב לו וכל מי שהוא אוכל ואינו מברך את המלך יותז ראשו בסייף. כך כל מי שהוא מסגל במצות ומעשים טובים הרי מלאך חיים וכל מי שאינו מסגל במצות ומעשים טובים הרי מלאך המוות עכ"ל המדרש.

המוות הוא הביטחון של הקב"ה בעולם שהאדם יתקן את העולם ולא ישחיתנו במעשיו.

מדרש רבה קהלת פרשה ז' פסקה יט'

"רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (ספר קהלת פרק ז' פסוק יג') -

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך...

לפנינו מובא מעשה המס

פר כיצד ר' יהושע בן לוי נכנס לגן עדן עוד בחייו:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עז/ב:

רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל איתחזי ליה אמר ליה אחוי לי דוכתאי אמר ליה לחיי אמר ליה הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה שוור נפל לההוא גיסא נקטיה בקרנא דגלימיה אמר ליה בשבועתא דלא אתינא אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר אמר ליה הב לי סכינאי לא הוה קא יהיב ליה נפקא בת קלא ואמרה ליה הב ניהליה דמיתבעא לברייתא

הסבר –

ר' יהושע בן לוי היה הולך ועוסק בתורה עם בעלי ראתן (בעלי מחלת ראש שמחלתם מדבקת), וכך היה אומר: "איילת אהבים ויעלת חן" – אם חן היא מעלה את לומדיה, וכי לא תגן עליי מפני הידבקות מפני המחלה של בעלי ראתן?!

כשהגיע זמנו של ר' יהושע ב לוי להיפטר מן העולם, אמרו בית שין של מעלה למלאך המוות:

לך אליו ותמלא כל בקשה שיבקש ממך.

הלך מלאך המוות והתראה לפני ר' יהושע.

אמר לו ר' יהושע למלאך המוות: הולך אותי לגן עדן והראה לי את מקומי.

אמר לו מלאך המוות: בסדר!

אמר לו ר' יהושע: הבא לי סכינך (שבו אתה הורג אנשים בעולם), משום שאני חושש שמא תפחיד אותי עם סכינך בדרך.

כשהגיעו לשם, הגביהו מלאך המוות על גבי הקיר והראה לו את מקומו בגן עדן.

קפץ ר' יהושע מעל הקיר לתוך גן עדן בעודו בחייו.

אך מלאך המוות אחז בו בפינת כסותו.

אמר לו ר' יהושע: אני נשבע שאיני חוזר.

ובכך נוצרה בעיה: מצד אחד מלאך המוות הופקד כדי ליטול את חייו ומצד שני ר' יהושע נשבע שלא יחזור אל מלאך המוות.

אמר הקב"ה (כדי לישב בעיה זו): אם נשאל ר' יהושע על שבועתו כדי להתירה – עליו לחזור מגן-עדן, אך משלא נשאל על ש

בועתו זו, הותר לו להישאר בגן עדן בעודו בחייו.

אמר לו מלאך המוות לר' יהושע: החזר לי את סכיני (שבו אני הורג אנשים בעולם)

סרב ר' יהושע להחזיר לו את סכינו, מתוך החשש שמא ישתמש בה מלאך המוות כדי להורגו .

יצאה בת קול ואמרה לר' יהושע:

תן לו למלאך המוות את סכינו, כי הוא נצרך בה לבריות אחרות בעולם.

כששמע זאת ר' יהושע בן לוי, השתכנע להחזיר לו את סכינו.

כלומר, חִייבוּ את ר' יהושע בן לוי להחזיר את סכין מלאך המוות (שעל ידה הוא היה לוקח את נשמות בני האדם) משום שהיא מחויבת ונצרכת לצורך בני האדם, והיינו, שבידיעת המוות בני האדם לא יקלקלו את העולם אלא ייטבו אתו, ביודעם שיש להם סוף ויום אחד הם יצטרכו לתת דין וחשבון כלפי מעלה.

כמה נפלא פירושו של הרא"ש על הפסוק הבא, בקשר לעניין שבו אנו עוסקים:

ספר בראשית פרק ו' פסוק ג'

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה"

פירוש הרא"ש-

"רוחי" – היא הנשמה מן העליונים, כעניין שנאמר: "וייפח באפיו נשמח חיים"(בראשית ב',ז')

"באדם לעולם" - כלומר תהיה הנשמה בתוך הגוף זמן ארוך, כעניין שנאמר: "יחי אדוני המלך דויד לעולם"(מלכים א' א',לא'), פירוש לימים רבים, וכן "ועבדו לעולם"(שמות כא/',ו') וכן "לעולם" שנאמר בשמואל הרמתי (שמואל א' א',כב').

רוצה לומר, שלא יחיה האדם ימים רבים כמו דורות הראשונים שהיו נקראים "בני האלוקים", והיו מאריכים תשע מאות שנה ויותר, ואף בסוף ימיהם היו הולכים אחר תאוותן, תחת אשר נבראו בעלי מדע להיות כמלאכים.

ונתן טעם לדבר "בשגם הוא בשר", כלומר, באריכות הימים שהם חיים כל כך אף הרוח העליון נהפך לטבע הבשר ונמשך אחר התאווה , לפיכך "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". עכ"ל.

הרא"ש מסביר שלאחר שבני האדם חטאו והלכו אחר תאוותיהם, החליט הקב"ה לקצר את ימות שנותיהם, משום שדווקא בגלל ימי שנותיהם הרבות והארוכות (900 שנה ויותר) בני האדם הפכו להיות גשמיים ועוצמתיים, באשר גופם הגשמי השתלט על נשמתם הרוחנית.

ולכן קיצר הקב"ה את שנות חיי האדם, על מנת שהאדם יפנים את קצרות ימיו ולא ייתן לתאוותיו להשתלט על חייו ועל נשמתו הרוחנית.

[1] "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (ספר בראשית פרק ג' פסוק כד') [2] ועתה פן ישלח ידו רצה הקב"ה שתתקיים גזירתו במיתת האדם, ואם יאכל מעץ החיים שנברא לתת לאוכליו חיי עולם תבטל הגזרה, או שלא ימות כלל, או שלא יבא יומו בעת הנגזר עליו ועל תולדותיו והנה עתה שהייתה לו בחירה שמר העץ הזה ממנו, כי מתחילה לא היה עושה אלא מה שיצווה, ולא אכל ממנו כי לא היה צריך: (רמב"ן על בראשית פרק ג' פסוק כב') [3] וכן בילקוט שמעוני בראשית - פרק א - רמז טז