פרשת פנחס – כהונה כמאזנת לקנאות

הרב אורן דמארי

במדרש שלפנינו נראה שפנחס לוקח יוזמה והורג את זמרי, דווקא מתוך הציפייה ששבט לוי (שפנחס נציגו) יהיה ביחד עם שבט שמעון (שזמרי בן סלוא נציגו) ישמרו יחד על גדרי הערווה שבעם-ישראל, אך חלף זאת שמעון פורץ את גדרי העריות בביאתו על כוזבי בת צור, ועל כן פנחס נשאר לבד עומד בפרץ ומתקן את התקלה שנקרתה בעם-ישראל:

מדרש אגדה

אמר ר' ירמיה: לעולם שבטו של לוי קנאין. במעשה העגל מה כתיב שם? "ויעמוד משה בשעה..."(שמות לב',כו'). והחטא הזה היה גדול ממעשה העגל.

במעשה העגל עמדו בני לוי וכאן עמדו בני לוי . שכיוון שראה פנחס מעשה זמרי אמר: זקניי וזקניו של זה [זמרי משבט שמעון] עמדו וגדרו הפרצה הזאת בשכם. וזה [זמרי] עמד ופרץ גָדֵר שגָדרו הזקנים.

[וכך אמר, כיון ש]אין כאן אדם מישראל שיהרגנו – ייהרג על ידי.

היכן הם האריות?! היכן הם הזאבים?! וכיוון שראה שאין אדם מישראל עושה כלום, מיד עמד מתוך סנהדרין שלו ונטל את הרומח בידו והלך והרג.

והשיב חמה מישראל, שנאמר: "פנחס בן אלעזר הכוהן השיב את חמתי מעל בני ישראל..."(במדבר כה', יא')

נתינת הכהונה לפנחס – פרס או איזון?

לכאורה ניתן להבין באופן פשוט שהענקת הכהונה לפנחס (לאחר הריגת זמרי וכוזבי) היא פרס על קנאותו המעשה זמרי (כן משמע גם מפירוש רש"י על פרק כה' פסוק יג'), אך מאידך ניתן לומר שהכהונה ניתנה לפנחס לצורך איזון על מידת הקנאות, כי השלום הוא התיקון לקנאה שבערה בפנחס.

כי טבע האדם נמשך אחר פעולותיו, ועל אף שעשה פנחס מעשה מצוה, אך סוף סוף הוא מעשה קנאות של רציחה, ולכן כדי שהאכזריות לא תקונן בנפשו של פנחס, העניק לו הקב"ה את הכהונה (שמשמעותה שלום ואחווה – עיין בפירוש רש"י על פרק כ' פסוק כט') כדי לאַזֵן ולתקן את מידת הקנאות שהשפיעה על פנחס. וכן מובא בפירוש הנצי"ב לתורה:

העמק דבר על במדבר פרק כה' פסוק יב'

את בריתי שלום - בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לשם שמים מש"ה באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. ולא יהא זה העניין לפוקת לב. וע' כיב"ז בס' דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנדחת:

פינחס מטיל שלום בין שבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה לבין שאר בני ישראל

בימי סיום כיבוש ונחלה של עם-ישראל בארץ-ישראל, חוזרים להם בני ראובן ובני גד לנחלתם שבעבר הירדן המזרחי.

אך לפני שיבתם לגמרי לבתיהם, הם מחליטים לבנות מזבח על יד הירדן.

עם-ישראל חושבים לתומם שהמזבח משמש כעבודה זרה, ועל כן הם עולים בהמוניהם למלחמה.

בתחילה נשלח פנחס ע"י עמ"י כמשוח מלחמה, כדי להילחם עם בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה (כמו שנשלח פנחס ע"י משה רבנו לנקום את נקמת מדיין) משום שפנחס שיקף בעיניהם את מידת הקנאות, אך חֵלֵף זאת פנחס מחליט לשים שלום ביניהם, ולכן הוא הוכיח במעשיו שהוא גם ראוי להיות כוהן המשרת בבית המקדש ועושה שלום בינם לבין עצמם ובין אביהם שבשמיים.

מידת השלום שקוננה בו (והוצאה לפועל בספר יהושוע) הוכיחה בעליל שגם מידת הקנאות שהייתה בפנחס לא נבעה מתוך מניעים אישיים, אלא לשם שמיים בלבד:

ספר יהושע פרק כב'

(יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא:

(יג) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן:

(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

(כב) אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה אֵל אֱלֹהִים יְהֹוָה הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּיהֹוָה אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה:

(כג) לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים יְהֹוָה הוּא יְבַקֵּשׁ:

(כד) וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(כה) וּגְבוּל נָתַן יְהֹוָה בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת יְהֹוָה:

(כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח:

(כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְהֹוָה לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּיהֹוָה:

(כח) וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם:

(כט) חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיהֹוָה וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהֹוָה לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ:

(ל) וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם:

(לא) וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּיהֹוָה הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד יְהֹוָה:

(לב) וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר:

(לג) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ:

(לד) וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי יְהֹוָה הָאֱלֹהִים:

א"ר חנינא לא נתכהן פינחס...עד ששָׂם שלום בין השבטים (מסכת זבחים דף קא/ב)

וכך מסביר הרב נבנצאל שליט"א (עפ"י הגמרא במסכת זבחים), שכהונתו של פנחס נתנה לו רק לאחר ששם שלום בים השבטים, כי בזה דווקא הוא הוכיח שראוי הוא לכהונה ולאו דווקא ע"י מעשה הקנאות, משום שמעשה קנאות בלבד יכול לנבוע מתוך כעסים מניעים אישיים המקוננים בלבו של פנחס, אך משידע גם לעשות שלום בים השבטים, הוכיח פנחס שמעשה הקנאות נבע מתוך מניע של תיקון והטבה לעם-ישראל:

הרב נבנצאל שליט"א על פרשת בלק – שנת תשע"ה – "קנאות לא בדורינו"

גם לגבי השכר שקיבל פינחס - "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יג) , שנתמנה להיות כהן (רש"י שם) - יש דעה בגמרא, שלא נתכהן בפועל עד יְמוֹת יהושע. אמנם בזכות מעשה הקנאות שעשה זכה לכהונה, אבל להיכנס לכהונה בפועל לא זכה עד שעשה מעשה הפוך מקנאות, מעשה של השכנת שלום - שֶׁשּם שלום בין השבטים(מסכת זבחים דף קא' ע"ב).

הקב"ה צריך להכניס רחמים באדם, כדי שמידת האכזריות לא תשתלט עליו, אף שביצע את האכזריות בהוראת התורה.

על פי העיקרון הנ"ל, מסביר הנצי"ב שגם בהריגת עיר נידחת, נכנסת מידת אכזריות בלבם של מבצעי ההריגה בפועל (על אף שמקיימים הם מצווה) ולכן הקב"ה צריך להכניס בהם את מידת רחמים שתאזן את מידת האכזריות שנכנסה בליבם:

ספר דברים פרק יג'

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר:

(יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:

(טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:

(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:

העמק דבר -

ד"ה ונתן לך רחמים. דמעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל. א' שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה יחיד הנהרג בב"ד כבר נבחר לזה שלוחי ב"ד. אבל עיר שלמה בעל כורחינו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב' שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. ג' שנעשה קרחה ומיעוט בישראל. ע"ז הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. ונתן לך רחמים. מדת רחמים. והכי מפרשי בגמ' יבמות דפ"ט וברבה פ' עקב:

יהי רצון שכל מעשינו יהיו לשם שמיים (מסכת אבות פרק ב' משנה יב')

וכמו שהרבי מקוצק אומר, שגם ה"לשם שמיים" יהיה באמת "לשם שמים", וינבע מתוך מניעים טהורים ולא אישיים.