מצוות השמחה בחיינו – לקראת חג הפורים

בס"ד

מאת: הרב אורן דמארי

מהותו של חודש הוא הגברת השמחה בכל תחומי החיים

חודש אדר ממלא "מטענים" של שמחה לא רק לקראת חג הפורים, אלא לכל השנה כולה.

תודעת החג ומשמעותו לא נידונים ומודגשים רק לאותה תקופת הזמן בו נחוג החג, אלא יש בכוחו להשפיע במסריו על כל מהלך השנה אם נדע כיצד ל"הטעין" את השמחה מחג זה אל עבר השנה.

1. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט' ע"א

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה

השמחה נזקקת לנפש האדם בדיוק כמו שהאוכל והמזון זקוקים לגופו

השמחה נזקקת והכרחית לנפש האדם בדיוק כמו שהאוכל והמזון זקוקים לגופו.

הדברים הבאים מתוך 'ספר החינוך' מלמדים אותנו שבחגי ישראל חובת האדם לשמוח, היא יותר גדולה אף מהצורך של האדם להאכיל ולהשקות את גופו, כי השמחה מהווה כאחד היסודות החשובים בחיי האדם:

2. ספר החינוך - מצוה תפח' - מצוה לשמוח ברגלים: משורשי המצווה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציוונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציוונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו. וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי. ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי:

מהות השמחה בחיי נישואין

עצם מסגרת הנישואין אמורה לבסס את השמחה בחיי הזוג בהיותם יחד

3. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב' ע"ב

א"ר מתנא הלכה כרבי יהושע אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה...דכתיב "ושמחת אתה וביתך"

לאותו בסיס של נישואין יש צורך להכיל בתוכו גם תוכן כדי שמסגרת זו תביא אושר לשני בני הזוג

4. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז' ע"א

ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן [=אפילו מיטה רחבה]

תרגום -

אדם אחד היה אומר והולך [=היה רגיל לומר]: כשאהבתינו (שלי ושל אשתי) הייתה עָזָה - היינו שוכבים שנינו אפילו על רוחב של חרב חדה. אבל עכשיו, כשאין אהבתינו עזה, אפילו מיטה ברוחב של 60 אמות לא מספיקה לנו. האהבה בין בני הזוג היא בעצם היסוד והבעירה של החיבור בניהם, בלעדיה – הרי הם כשני אנשים החיים באותו בית רק להמשיך ולתחזק את הקיים.

מרוב עושר ושפע אין אנו מסוגלים להעריך את האושר שברגע הנתון ואין לאדם יישוב הדעת

5. ספר דברים פרק כח' פסוק מז'

(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

(מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְדֹוָד בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל..."

6. מכילתא פרשת בחדש פרשה א'

וכן הוא אומר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך באהבה ועבדת את אויביך בשנאה תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשובע ועבדת את אויביך ברעב ובצמא בעירום ובחוסר כל. מאי "בחוסר כל" - שניטלה דעת מהם. דבר אחר מאי כל שיהו חסרים מתלמוד תורה:

עיקר יישוב הדעת נעשה על ידי השמחה, כפי שמלמדנו ר' נחמן מברסלב הקטע הבא:

7. ספר ליקוטי עצות - ערך דעת סימן מט'

עיקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה כי על ידי השמחה המוח מיושב ויכול להנהיג המוח כרצונו לחשב על תכליתו הנצחי. אבל על ידי מָרה שחורה ועַצבות המוח והדעת בגלות, וקשה לו ליישב דעתו. נמצא שעצבות היא מניעה גדולה מאד לעבודת השם יתברך:

העושר והשפע יכול אולי לספק את נפשם של הגויים, לא כן ישראל אשר אמורים להסתפק בקיים מתוך עבודת האל הנצחית-רוחנית הנוגעת אל פנימיותו ונשמתו של היהודי

8. משך חכמה על דברים פרק כח' פסוק מז'

תחת אשר לא עבדת וכו' - והסיבה לזה שלא עבדת הוא מחמת שהיה לך שמחה וטוב לב מרוב כל, ו"אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים"(הושע ט',א'), שמריבוי הטובה (הגויים) שמחים, לא כן (אתה עם-ישראל) נתן לך ד' שצריך לחיות בהסתפקות, והרוב כל משמחה וטוב לב, וכמאמרם ז"ל (אבות ד',א') "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ", וכמו שאמר לעיל ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלודיך, שזה צריך להיות השמחה כיון שד' נתן לו ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, ועל זה ישמח.

9. רמב"ם יד החזקה - הלכות לולב פרק ח' הלכה טו'

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב

10. ספר מסילת ישרים - פרק א - בביאור כלל חובת האדם בעולמו

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זיכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו',ז'): "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא", משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים:

לחיות ולחוות את הרגע הנתון בלי מסיחי דעת למיניהם הסובבים אותנו בדור המודרני

11. ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן ערב'

"...הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"(תהלים צה',ז'), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי - אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין לכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו. אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דייקא, והבן:

תראה טוב – ישפיעו עליך טוב

זוהר חלק ב דף ריח/א

מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה, דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא, הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא, ובגין כך לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה...