סדנת זוגיות - ט"ו בשבט

טו' בשבט – צמיחה והתחדשות בחיי הנישואין

מאת הרב אורן דמארי

סדנה זוגית

1. חִשבו על נקודות בהם אתם מנסים בכל פעם דברים חדשים בחיי הנישואין שלכם על מנת

להפיח בהם רוח חדשה?

2. מה היחס במצב הזוגיות הנוכחי שלכם, בין צמיחה והתחדשות לבין זוגיות שגרתית ויציבה בחיי הנישואין שלכם? נמקו

כי האדם עץ השדה – גם בשעות משבר אַל תכרות את העץ שהעניק לך חיים וצמיחה

ספר דברים פרק כ' פסוק יט'

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"

אבן עזרא -

כי האדם עץ השדה - ... וזה פירושו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה, והטעם כי חיי בן אדם הוא עץ השדה וכמוהו "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל"(דברים כד',ו')[1]

"ואותו לא תכרות" דבק עם "לבא מפניך במצור", הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור והעֵד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר "וכרת ובנית מצור"

ספרי פרשת שופטים פסקה ס'

"כי ממנו תאכל" - מצות עשה.

"ואותו לא תכרות" - זו מצות לא תעשה

"כי האדם עץ השדה" - שחייו של אדם אינו אלא מן האילן.

התורה מְצווה אותנו שכאשר אנו נצור על עיר מסוימת כדי להביסה, אסור לנו לכרות את עצי הפרי הנמצאים מסביבה כדי שיסייעו בידנו במצור על עיר האויב.

אַל תכרות עץ פרי כדי לספק לך חומרים למצור על העיר, משום שהעץ מספק לך חיים ואין הוא צריך ל"היענש" על ידך בשל המצור שאתה צר על עיר מסוימת.

בחיי נישואין אנו נוטים ל"שבור את הכלים" בעקבות משבר כזה או אחר.

אך למעשה אנו צריכים להביט אל חיי הנישואין ולהעריך את משמעותם לנו וכך לנסות לפתור את המשבר מבלי שנרים ידיים ו"נשבור את הכלים" לגמרי.

טו' בשבט – ראש השנה לאילן – הזדמנות להתחדשות

כל שנה באילן היא שנה נפרדת מחברתה.

לכל שנה ישנה משמעות הלכתית שונה מהשנה שקדמה לה, כאשר השינוי מתחיל בטו' בשבט;

ההלכה קובעת שאין לעָשֵׂר מפירות שחנטו בשנה שקדמו לטו' בשבט על פירות שחנטו לאחר טו' בשבט וכן להיפך.

כמו כן השנים א',ב',ד',ה' לשְנות השמיטה הם שנות מעשר שני, ואילו השנים ג', ו' לשנות השמיטה הם שנות מעשר שני, כאשר הנקודה הקובעת מהי שנת המעשר היא השנה שבה חנטו הפירות (לפני טו' בשבט או לאחריו)

משתי ההלכות הנ"ל נראה שטו' בשבט מהווה ראש השנה לאילנות ולכן הוא נקרא בשם זה.

בתאריך זה יש בו מעין התחדשות לכל האילנות, כשם שראש השנה העברי מיוחד להתחדשות האדם:

משנה מסכת ראש השנה פרק א' משנה א'

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם... בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

ר' עובדיה מברטנורא -

ראש השנה לאילן - לעניין מעשר פירות, שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט, דבאילן אזלינן בתר חנטה. אי נמי נפקא מינה לעניין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מראש השנה של שנה שלישית עד שבט דנים אותן כפירות של שנה שניה שעברה, ונוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, ומשבט ואילך נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר עני:

כשם שבאילן ישנה התחדשות, כך ישנה הזדמנות לאדם להתחדש כמו האילן, להביט אל החיים בתקופות חדשות שנועדו לתיקון ולפריון.

גם בחיי הזוג תמיד ישנם מורדות ומכשולים במהלך חייהם, והחכמה היא להבין שבכל תקופה ישנה הזדמנות חדשה לתיקון והתחדשות עם הראייה קדימה.

חיי הזוגיות אינם יכולים להיות בנויים רק מסטטיות, אלא מחויבים הם להתחדש ע"י כל מיני עניינים שרק בני הזוג יֵדעו בעצמם כיצד לחדש ולרענן אותם.

שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ

נקיטת משנה זהירות במה שאנו מוציאים מפינו בביתנו

מדרש רבה קהלת פרשה ז' פסקה יט'

"רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (קהלת ז',יג'), בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ.

כמו במעשה הבריאה אשר האדם מחויב לשומרו מלהזיק לו, כך חיי הנישואין מְזמנים לבני הזוג כל כך הרבה רגעים שבמילה אחת או בתנועה קטנה[2] הם מסוגלים לקלקל ולהרוס בניין שלם של זוגיות ומאמץ.

כל אחד מבני הזוג צריכים להקפיד ולעמוד על המשמר לבָּל יכשלו בלשונם או בתגובותיהם.

כמו בכל דבר בחיים, הרבה יותר קל לקלקל מלתקן.

ולכן בכל תגובה או אמירה (במיוחד בשעת וויכוח וכעס) חייבים בני הזוג לשים מחסום לפיהם ולחשוב היטיב אלו מילים או התנהגויות הם יבטאו כלפי בן/בת זוגם.

וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשָעֵר[3]

שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ

חיי זוגיות תקינים כפלטפורמה לחינוך יציב

מסכת תענית דף ה' עמוד ב'

כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי מֵהֲדָדֵי, אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכַן מָר! [=כשעמדו להיפרד, ביקש האחד מחברו לברכו]

אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּירוֹתָיו מְתוּקִין וְצִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּירוֹתָיו, וְשָׁתָה מִמֵּימָיו, וְיָשַׁב בְּצִילּוֹ. וּכְשֶׁבִּיקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר: אִילָן אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְּהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין — הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין, שֶׁיְּהֵא צִילְּךָ נָאֶה — הֲרֵי צִילְּךָ נָאֶה…יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ. אַף אַתָּה, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בְּתוֹרָה — הֲרֵי תּוֹרָה, אִם בְּעוֹשֶׁר — הֲרֵי עוֹשֶׁר, אִם בְּבָנִים — הֲרֵי בָּנִים, אֶלָּא [מברך אני אותך]: שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ

אם רצוננו שילדינו ילכו בדרך החינוכית שאנו מַתווים להם, הרי שבראש ובראשונה עלינו להוות להם דוגמא כהורים המסוגלים לחיות חיי זוגיות מורכבים תוך עבודת המידות ושמירה על כבוד ואיפוק האחד כלפי השני. אם בדרך זו נלך כהורים, בטוחנו שילדינו יחיו בבית עם יציבות שתעניק בסיס איתן לחיים שאחרי יציאתם מהבית ובניית ביתם הפרטי עם בני/בנות זוגם:

הרש"ר הירש יסודות החינוך חלק ב' פעולת החינוך היא העלאת התלמיד לאותה רמה בה מצוי המחנך. הילד מתבונן בנו בלכתנו ושומע אותנו בדַבְּרֵנוּ, כך הוא לומד ללכת ולדבר. בדרך זו עליהם גם להיות מנומסים, ישרי לב וותרנים, דוברי אמת, צנועים, הגונים מתספקים במה שיש להם, אוהבים את הזולת, ומקיימים בחפץ לב ובשמחה גם מצוות הכרוכות בקשיים ומאמצים, מתוך הבנת האושר והערך המוסרי שבדבר... כל הדיבורים על תורה ומוסר אינם עושים רושם על הילד כמו הדוגמא האישית שהוא רואה אצל הוריו ומוריו, אם לטובה ואם לרעה... אנו מופיעים לפני ילדינו רק כמפקדים ומצווים, ומניין ילמדו את מידת המשמעת.

המסרים החינוכיים שאנו כבני זוג מעבירים בירושה (ערכית) לילדינו

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג' ע"א

אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק חוני, היה מצטער (על הבנתו של מקרא זה) שנאמר: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְדֹוָד אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"(תהילים קכו',א'), אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא [=האם יש מי שיָשֵן שבעים שנים בחלום?? ואיך אפשר לדָמות את גלות בבל שהיתה שבעים שנה, לחלום?! ] יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נָטָע חרובא [=יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע עץ חרוב], אמר ליה [לו]: האי, עד כמה שנין טעין [=עץ זה, עד כמה שנים טועֵן פירות]? אמר ליה [לו]: עד שבעין שנין [=רק לאחר שבעים שנה עץ זה יְגָדֵל את פירותיו]. אמר ליה [לו]: פשיטא לך דחָיִית שבעין שנין [=האם פשוט לך שתחיה שבעים שנה], שאתה נוטע את העץ ודעתך ליהנות ממנו? אמר ליה האי גברא [לו אותו אדם]: עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי [=עולם מלא בחרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני גם כן לבָּנָי]

כל ההשקעה שלנו בזוגיות ובחיי המשפחה מתורגמת לחינוך ילדינו.

לא תמיד אנו רואים לכך פועל יוצא מיידי, אך סמוכים אנו ובטוחים שכמו שאבותינו הורישו[4] לנו את הכלים הטובים לחיות יחד עם בני/בנות זוגנו.

כך אנו כזוג נעשה את מירב השתדלותנו שילדינו יקבלו את הכלים הטובים ביותר שעל יָדָם הם יוכלו לבנות את ביתם שלהם העתידי.

אנחנו כהורים מהווים תמיד דוגמא הכי טובה לילדינו כיצד להתנהג בתוך המשפחה.

מה שהם יראו בביתם, באופן מודע ובלתי מודע, הם יעתיקו לחיים הזוגיים שלהם.

ולכן כבני זוג יש לנו אחריות כפולה לא רק איך אנו מתנהגים עם בני/בנות זוגנו, אלא גם מהו המִטען שאנו מעבירים בירושה לילדינו.

[1] ה'אבן עזרא' מפרש את הכתוב כך שהתורה מַשווה את חיי העץ לחיי האדם, משום שמקור חיותו של האדם הוא מהעץ ופירותיו, ולכן אסור לאדם להשתמש בעץ כדי לבנות מצור על עיר האויב, משום שהוא מְחָיֶה אותך ועליך להכיר לו טובה על כך. לפירושו מביא ה'אבן עזרא' הוכחה ממקור אחר בתורה בעניין ריחיים הנקראים "נפשו" של האדם, משום הם מְחָיִים ומכלכלים אותו. [2] על דרך הרמז למדו בעלי המוסר מהפסוק "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ"(בראשית מט',ו') כי ניתן להרוג אדם אפילו בעקימת אָף קטנה וברמז קל (וכן הביא ברש"י ד"ה לא תלך רכיל, ספר ויקרא פרק יט' פסוק טז': "שכן דרך כל הולכי רכיל לקְרוֹץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים") [3] איגרת הגר"א בשם המדרש. [4] גם בירושה זו מהורינו, אנו כבני זוג צריכים ל"סנן" מהם הכלים שבהם נוכל להשתמש בחיינו הזוגיים, ומהם הכלים שאם "נייבא" אותנו ממשפחת הורינו, הרי הם יהוו לנו נזק למשפחתנו אנו.